ריצ'רד מצביע על כך שנראה כי דאגותיו של סיימון מפני הדופלגנגר שלו נוגעות לאחרים וזה יוצא דופן שהם לא מוטרדים מהן. הקומדיה היא שהדאגה שלו אינה מטרידה אף אחד אחר. הוא מצביע על כך ש"דרת 'ויידר נמצא בכולנו ואני זוכר שבכל פעם שאני מתקלח ", הוא מתייחס לאופן שבו אנשים מרגישים לגבי סיפורי רפאים ושהם יכולים להיות מילוליים (כמו שם יכול להיות ערפד ) או הפסיכולוגי (שיכול להיות ערפד כמו נטיות שנמצאות בתוכנו) שניתן לייחס לאופן בו שמעון רואה את הדופלגנגר והוא כמעט המחשבות והמעשים של מה שג'יימס לא היה מרגיש או מאמין שהוא יכול לעשות / לומר.

סיימון: אני לא יודע להיות אני עצמי. זה כאילו שאני מחוץ לעצמי לצמיתות. כאילו, כמו שאתה יכול לדחוף את הידיים ישר דרכי אם אתה רוצה. ואני יכול לראות את סוג הגבר שאני רוצה להיות לעומת סוג הגבר שאני באמת ואני יודע שאני עושה את זה אבל אני לא מסוגל מה צריך לעשות. אני כמו פינוקיו, ילד עץ. לא ילד אמיתי. וזה הורג אותי.

במילים פשוטות, הסרט נורה במוחו של סימון. הוא רואה בג'יימס את האיש שהוא רוצה להיות כפי שהוא עושה ואומר דברים שהוא רוצה שיוכל. ג'יימס קיים רק במוחו, שם אנו רואים שני אנשים בסרט הם שמצבם מופיע דרך.

סיימון: פשוט יהיה לי ... קולה ובייגל.
מלצרית: נגמר לנו הבייגלס.
סיימון: אוי. נכון אז, אממ ... נכון. אז אני פשוט ...
מלצרית: יאללה.
סיימון: נכון, סליחה, אני פשוט ... אני פשוט ... אני יכול פשוט לקבל את הקולה אז, אני מניח.
מלצרית: קוקה. ואתה?
ג'יימס: קפה.
מלצרית: קפה.
ג'יימס: וביצים מקושקשות.
מלצרית: אנחנו לא מגישים ארוחת בוקר בערב.
ג'יימס: למה לא ?
מלצרית: כי זה אומר כך בתפריט.
ג'יימס: ובכן, עדיין יש לך כאן ביצים?
מלצרית: כן.
ג'יימס: ויש לך מחבת?
מלצרית: כן.
ג'יימס: אז תעשה לי טובה ותכין לי ביצים מקושקשות.

לאחר חילופי הדברים, סיימון מסביר את תגובתו לאופן שבו ג'יימס דיבר עם המלצרית וג'יימס מגיב:

סיימון: לא, זה פשוט ... אני לא יודע, מעולם לא הייתי עושה את זה.
ג'יימס: אתה לא אוהב ביצים?
סיימון: לא, זאת אומרת, אני פשוט ... לא חושב שארגיש בנוח לדבר עם מישהו כזה.
ג'יימס: היא מלצרית. היא כאן כדי לשרת אותנו. אם אתה לא אומר לה מה אתה באמת רוצה, איך היא יכולה לעשות את עבודתה?
סיימון: לא, אני יכול לראות את זה ... היא יכולה להיות קצת נמוכה לפעמים, ואני חושבת שלהיות גלויה בהחלט יש לזה מקום. ואני לא אוהב ביקורת על התנהגותך או משהו.

אני חושב שייתכן שג'יימס אינו אדם פיזי אמיתי נפרד מהדמות המקורית סיימון, אך הרבה ממה שג'יימס עושה בסרט אכן קורה. הסיבה לכך היא שסיימון וג'יימס הם שני אישים של דמות ראשית אחת. לפעמים הוא בעצם עושה דברים כמו סיימון, ולפעמים הוא עושה דברים כמו ג'יימס. ולפעמים אנחנו גם מקבלים ייצוג פיזי שני שלו אבל זה רק המחשבות שלו כסימון, או לפעמים המחשבות שלו כג'יימס.

נוסף על כך, אוסיף את הרעיון שרוב הסרט לא ממש אמיתי אלא פשוט מחשבותיו של סימון על דברים שקרו לו. ולפעמים אפילו דברים שלא קרו לו אפילו. לפעמים חלקים מסצנות הם פשוט דיאלוג פנימי בראשו על מה הוא חושב, מה הוא חושב שאנשים אחרים חושבים ומה האישיות האחרת שלו חושבת. אסביר קצת יותר על מה שלדעתי באמת קורה ואביא דוגמאות.

זה עונה על יסודות שאלתך, אך בסופו של דבר כתבתי הרבה יותר פרטים על שאלתך והסרט. במאמר. שאלה נהדרת. זו הייתה ההשראה עבורי לחשוב ולכתוב על הסרט ביתר פירוט, והיה כיף לכתוב זאת.

הסרט הכפול הסביר: על מה היה?

• מה אני חושב?
• מה אני יודע בוודאות?
• האם ג'יימס אמיתי?
• האם הקלעים אמיתי?
• מהי עלילת הפתיחה?
• מה בדיוק בראשו של סימון?
• מה באמת קורה בחיים האמיתיים?
• מתי ולמה סימון הופך לג'יימס?
• מדוע אנו רואים את סיימון וגם את ג'יימס?
• כיצד הופך סיימון לג'יימס?
• מה יעשה ג'יימס ?
• האם הוא בוחר בסימון או בג'יימס?

סיימון וג'יימס הם שני צדדים באישיותו של סיימון. לסימון אכפת יותר מדי מאיך שאנשים יתפסו אותו וגם מהרגשות שלהם, ולכן הוא אישיות מאוד כנועה ומאפשר לאנשים ללכת בכל רחביו. זה מתחיל לגבות את מחירו עד שהוא מגיע לנקודה בה הוא מרגיש שנמאס לו שיידרסו אותו.

אז הוא מתחיל לשנות את גישתו לחיים ולאחרים על ידי כך שהוא בטוח יותר ובאמת (ג'יימס ) אלה שני צדדים באישיותו. סיימון (ג'יימס) החדש מתחיל להשתלט עד לנקודה בה סיימון הזקן הופך לזיכרון רחוק (הוא שוכח מי הוא), אך כפי שהוא עושה סימון מבין שהצד החדש בו הוא למעשה יהיר מאוד וגם מזלזל מדי של רגשות של עמים אחרים הוא הרחיק לכת עד כדי כך שהוא לא זוכר מי הוא היה. הוא שונא את סיימון החדש ומבין שהוא הלך רחוק מדי וצריך למצוא מדיום מאושר בו הוא עדיין דואג לרגשות אחרים אך לא נותן להם ללכת עליו. זה המקום בו הוא מתחיל להשיב מלחמה. כשהסרט מסתיים אתה רואה שהוא מצא שוב את הענווה שלו אבל הוא השתלט על חייו. אז התשובה שלי היא שאין שני אנשים והוא לא מטורף, זה רק המאבק הפנימי שכולנו עוברים כשאנחנו מנסים להיות אסרטיביים בחיים אבל לא עד כדי כך שאנחנו חור. אנחנו רוצים להיות אסרטיביים וחומלים. בשליטה בגורל שלנו.

אני מאמין שג'יימס אינו אמיתי. אבל בכל זאת אני לא מבין איך זה שהאנשים האחרים ראו אדם שהוא ג'יימס. בסוף הייתי משוכנע שג'יימס המציא את דמיונו של סימונס. כשהוא הרג את עצמו ג'יימס מת גם כן. הם היו אחד משני גופים נפרדים. אבל כל זה מבלבל מאוד מכיוון שהיה צריך להיות ג'יימס פיזי, שכן היו לו הרבה אינטראקציות עם האנשים בחיי סימונס. הסרט הזה מבולבל אותי בצורה מוזרה וטובה, הוא מסביר כמה מאיתנו מרגישים לעתים קרובות בשלב כלשהו בחיינו.

בדיוק סיימתי לראות את זה. ממה שאספתי, זה היה על דיכאון. העולם שהיה בו היה עגום מאוד, והוא נדרס כל הזמן וכאלה. דברים רבים הוחרמו והפכו לכהים בהרבה מהצורך. למשל, עבודתו הייתה בסביבה חשוכה מאוד באופן פיגורטיבי לצד יחסיו עם אמו ואפילו הסצנה המתארת ​​אותו הולך לדירתו. הכל היה זר.

אז ג'יימס היה למעשה פרי דמיונו. אותו הדבר שאתה מדמיין את עצמך בסיטואציה עושה משהו אחר הוא מה שהוא ראה. שום דבר ממה שג'יימס עשה לא קרה מעולם, הוא הוא תיאר לעצמו מה תהיה תגובתו בפרסונה אחרת. ואז הוא מבין שהוא לא הוא עצמו ורואה כיצד הוא שואף להיות האלטר-אגו הזה ויישם בכל מקום וחוסר יכולתו להפוך לאלטר-אגו ההוא משגע אותו. זה מוביל לכך שהוא סוף סוף מתהפך וחותך את עצמו (החלק המאוחר יותר של הסרט מראה שהוא מאבד אחיזה במציאות ומה שהוא / לא אמיתי בינו לבין העצמי הדמיוני שלו) מה שמוביל אותו לקפוץ ולהשתמש ברשת כשיחה לעזרה (לדיכאון שלו ולבקשת עזרה).

אני חושב שזה נותר פתוח לפרשנות. ישנן בעיות מאסיביות בשתי התיאוריות (של ג'יימס קיים או לא). אם הוא אכן קיים, אז זה הופך לסרט עם אלמנט על-טבעי, מכיוון שכאשר אחד נפגע הוא משכפל את השני (ואיכשהו הקולונל נמצא באמבולנס, וזה די מוזר). אולם אם ג'יימס לא קיים, הבעיה הופכת שכמו 70% מהסרט הוא הזיה מוחלטת, מכיוון שסיימון מקיים אינטראקציה עם דמויות אחרות שלא היו מסוגלות לראות את ג'יימס (שלא היה קיים), אך הן כל הזמן מכיר בו כישות שונה מזו של סיימון (למשל - הבוס שלו שממשיך להשוות ביניהם, השומר שלא נותן לסיימון ואז עושה אחרי שג'יימס אומר 'הוא איתי', המלצרית שלוקחת את שני הזמנות האוכל שלהם, הבחור בהלוויה שרודפת אחריו עם חפירה, ואפילו האנה, שמבקשת מסימון את המפתח כדי שתוכל לראות מה ג'יימס עושה.

בכנות, למרות שאהבתי את הסרט, אין שום הסבר הגיוני במיוחד. אהיה בראש אחר אם הייתה לפחות אינדיקציה כלשהי שהוא אולי הוזה הכל, אבל אם היה, התגעגעתי לזה.

האם מישהו שקל שכל הסרט מתרחש לאחר מותו, מכיוון שהוא ראה את עצמו בבירור קופץ בהתחלה. אז מאז שהתאבד, הוא הגיע בסופו של דבר לטהור, שם החצי הטוב שלו היה צריך לבוא מעל החצי הרע שלו כדי לראות אם הוא צריך להגיע לגן עדן, לשם האמבולנס יכול היה לנסוע.

ישנם מספר אזכורים דתיים וזה יסביר הרבה פיתולי עלילה היכן הוא נשפט על מעשיו ושחזר את האירועים שהובילו לקפיצתו. אם הוא לא שרד את הנפילה, הוא נועד לחיות מחדש את האירועים שוב ושוב עד שהוא עשה את זה נכון.

אני יודע שזו תיאוריה גסה, אבל אני חושב שיש איזו אמת מסתתרת זה.

ראשית ברצוני להשיב לכמה אנשים בעקיפין. שמתי לב שאדם אחד מעיר הערה על סימון שהוא סכיזופרני, ואני מסכים איתו. אבל מדוע אמרת את ההערה באומרו "הוא לא משוגע"? אני די בטוח שאף אחד לא קרא לו משוגע. כמו כן אדם אחר אמר שהם חושבים שיש לו פיצול אישיות. כמו שאמרתי קודם, אני מאמין שהוא סכיזופרני יותר בגלל חיפוש הסימפטומים [מקור: mayoclinic.org]. DID (Dissociative Identity Disorder), הידוע בכינויו הפרעת אישיות מרובה או פיצול אישיות, שהוא אכן מציג כמה סימפטומים, אך יותר מכך סכיזופרניה שהיא פיצול נפש . לבסוף אני גם מסכים שג'יימס אינו אמיתי, זה היה רעיון עקבי לאורך כל זה. אבל אף אחד לא באמת ענה על השאלה מדוע אף אחד לא רואה בזה עניין גדול, ומי הוא ג'יימס באמת? ובכן הנה התיאוריה שלי, ברור שבתיאוריה זו סיימון הוא סכיזופרני. שמעון בעצם רואה כל מה שמוחו רוצה שיראה. אני חושב שאולי סיימון הוא בכלל לא סיימון (הבחין שמישהו הגיב ואמר שמישהו מכנה את "סיימון" כסטנלי). אני חושב שמדי פעם שמעון רואה או שומע הצצה למציאות אבל זה לא נרשם אצלו. תסמין סכיזופרניה: הזיות מילוליות ו / או חזותיות. אז רוב הדברים שהוא רואה ושומע הם בעיקר עיוות של המציאות שלו. אולי ג'יימס הוא רק איזה אדם אקראי שסיימון עובד איתו. בנוסף, הוא דיבר רק עם עמית לעבודה אחד על האדם החדש (ג'יימס) והיה נונשלנטי בנושא והיה כמעט כמו "כן אני מניח שהוא נראה כמוך". כמו שאמרתי לפני כן, רוב מה שסימון שמע וראה כנראה לא קרה אפילו יותר ממחצית הזמן, ולכן אפילו היה לו אפילו השקפה סותרת של האני האמיתי שלו. כמעט כמו משבר זהות. סיפור ארוך קצר, המסקנה שלי היא שבאמצע כל זה זה היה מילולי גם במובן הפסיכולוגי וגם במובן הריאליסטי המטפורי, ולכן כל כך הרבה אנשים מצאו את סיימון קשורה. מכיוון שכולנו מנסים למצוא איזון בתוכנו ומנסים להבין מי אנחנו, מרגישים אבודים, בלתי נראים ודחויים. ואז הכי חשוב בסרט הזה מרגיש מסוכסך "האם אני צריך להיות החור בתחת שמביא כלבות ודורך על אנשים להתקדם? או הבחור הנחמד שמסתובב בכל מקום?" בסופו של דבר סיימון הסיע את עצמו לשיגעון, והפך לפרנואידי ומתגונן, ככל שהתקדמו ההזיות שלו, תוך כדי ניסיון למצוא את האיזון הזה בתוך מוחו של מי שהוא בפועל. אז הוא כבר לא יכול לקחת את זה. הורג גם את סיימון וגם את ג'יימס (הגרסה המטפורית וההזייתית של עצמו, שאולי אפילו לא היה שם רוב הזמן במציאות). כך שבמובן מסוים אני גם לא באמת חושב שסיימון היה אמיתי אי פעם, זה שהוא האמין שהוא איכשהו גרסה חלופית של הבחור הזה של ג'יימס שהיה בעצם סתם איזה עובד חדש אקראי. אבל במוחו הזוי ג'יימס נראה כמוהו, שבמקרה זה סיימון הוא למעשה סטנלי.

אבל אז שוב אולי אני פשוט מעל וחשבתי על זה. ג: רק רציתי למלא כמה שיותר חורי עלילה. אם לא הייתי מוסיפה את המילה עלילה במשפט האחרון הזה, זה היה נשמע מלוכלך. : אני ואני באמת אפילו לא יודע אם רוב הדברים שאמרתי יהיה אפילו הגיוני למישהו.

לדעתי ג'יימס אמיתי כי:

1) יש משוב מכל האחרים בסרט אליו, בחור הכניסה היה נותן לסיימון להיכנס אחרי ג'יימס בלי שג'יימס ימלא את הכרטיס שלא יכול להיעשות ללא נוכחותו של ג'יימס.

2) ג'יימס נסחט גם עם מלאני וגם את האנה אי אפשר לעשות עם סיימון עצמו.

3) הדבר שהחלפת מפתח בחדר יכול גם לא נעשה עם סיימון עצמו.

ולמרות שאני לא כל כך בטוח, אני חושב שהסוף הגיוני; סיימון נעל את ג'יימס במיטתו, הוא קפץ, שניהם לוקים בפציעות אך בינתיים סיימון מטופל על ידי החובשים, ג'יימס נותר לאט למות. אז אני מניח שסיימון מנצח.

מה אם תיאורטית סימון יחווה הזיה אחת בלבד? הזיה של עצמו צופה באדם לא ידוע קופץ מבניין.

הזיה זו של התאבדות נוצרת ומבוססת על הדיכאון של סיימון עצמו שנובע מחוסר היכולת להבחין, הן במקום העבודה והן על ידי הילדה שהוא רוצה לדבר איתה.

הוא משחזר במוחו את עצמו (כגבר לא ידוע) קופץ מהבניין ונראה מנקודת מבט של צופה מהצד (שהוא עצמו). במציאות זהו שמעון (שמעון האמיתי) שקופץ מהבניין ובמקום למות, הוא קופץ מהסוכך וסובל מנפיחות במוחו.

הנפיחות מציבה את שמעון בתרדמת בה הוא חולם על התרחשות על טבעית שבה דופלגנגר מסתורי מנסה להשתלט על חייו ולגנוב לו את ילדת חלומותיו. סדרת אירועים שאינה סבירה ביותר. בסופו של דבר סימון יתעורר מהתרדמת או, ככל הנראה, ימות.

ספוילרים

אני חושב שג'יימס היה בהחלט האלטר-אגו של סיימון. אנחנו אף פעם לא רואים סצנה עם ג'יימס לבדו בלי שסיימון אורב ברקע. ואילו, יש הרבה סצינות עם סיימון לבדו עד שנוצר ג'יימס. ברגע שג'יימס נכנס, הוא או קול בראשו של סיימון או שומר פנים בעוד סיימון מעריץ אותו באופן פסיבי או חושש ממנו. את עצמו לאחר התניה חברתית.

הדרך בה מגיבים האחר מוגזמת או סתמית במוחו של סימון. הוא מגדיל תגובות שליליות ומפקפק בתגובות חיוביות.

לדוגמא, בנות מתחילות לפלרטט איתו כשהוא שחקן אסרטיבי ומתעלמות ממנו כשהוא סוס עבודה פסיבי. הבוס משבח אותו כשהוא מספק תוצאות. הוא מבקר אותו בגלוי כשהוא סוס עבודה לא החלטי / פסיבי.

במציאות תגובתם תהיה עדינה, אך במוחו של סימון, ההבדל הוא כמו לילה ויום.

בסופו של דבר, סיימון נאלץ להרוג את ג'יימס מכיוון שטבעו הנרכש הולך ומתרחק מטבעו האמיתי. אבל פירוש הדבר שסיימון יתיישן שוב. אז הוא הורג את ג'יימס בשקט בחדר וקופץ מהבניין. כשהוא שורד את הנפילה, הוא מאמין שהוא יכול להתחזות לג'יימס ולהיות אהוב על כולם.

התשובה שהוא נמצא במצרף היא ההסבר הטוב ביותר. התפאורה, האווירה, ההתנהגות המוזרה, הנושא מחוץ לגוף החוזר על עצמם מצביעים על מציאות זו. זכרו את הבלשים שמראיינים אותו לאחר שדיווחו על התאבדות הקופצת ... הם אומרים שכל מה שהם מטפלים בו הוא התאבדויות ...

הבחור שמנפנף וקופץ בהתחלה היה סימון. זה סוף חייו הפיזיים, שימו לב שהוא עושה את אותו הדבר, מנופף לג'יימס בסוף הסרט לפני שהוא קופץ.

הוא מבלה את הסרט בפתרון הקונפליקטים הפנימיים שלו מחייו ... הוא רוצה להיות בחור טוב אך לא מצליח בכך שהוא מחייב מדי, ומצטמצם להיות בודד עוקב אומלל. הוא מייצר אישיות מנצחת מרהיבה עם המון כדורים והבנה חברתית ופוליטית, אך מוצא את הפרסונה הזו דוחה. הוא רצה להיות. בתור סימון אנו רואים מי הוא היה בחיים, כמו ג'יימס אנו רואים מי הוא היה רוצה שהוא יכול להיות דומה. אבל דרך הסיפור הוא מתחיל לתאר את ג'יימס ומבין שהוא לא רוצה להיות אותו אחרי הכל, רק גרסה אמיצה יותר של עצמו.

כשהוא משתמש באזיקים ובפציעות משותפות כדי "להרוג" את ג'יימס הוא מרפה מהמאבק הזה, ומוצא שלווה. באמבולנס יש לו את מה שהוא רוצה, שיבחינו בו הקולונל (כבוד מקצועי) והילדה (קשר אנושי), אבל רק בגלל שהוא סוף סוף קיבל את עצמו, "אני אוהב לחשוב שאני די ייחודי."

אני חושב שכל הסרט הוא מטאפורה. סיימון מאוד לא מרוצה ממי שהוא. הוא רואה את האיש שהוא רוצה להיות אבל זה שונה מאוד מהגבר שהוא. ג'יימס הוא האיש שהוא רוצה להיות, סיימון הוא האיש שהוא. הסרט כולו הוא מאבק מתמיד בתוכו על האיש שהוא רוצה להיות, והאיש שהוא. בסופו של דבר אנו רואים שכל מה שקורה לסיימון קורה לג'יימס ובכך מראה שהם אותו אדם. סיימון כבר לא יודע מי הוא אם האיש שהיה פעם עדיין קיים והוא לא אוהב את זה. כל הקנאה והכעס על עצמו ועל האיש שהוא רוצה להיות מכוונים אליו. הוא לא רואה ברירה אחרת אלא להיפטר מהאיש שהוא רוצה להיות לגמרי, והדרך היחידה לעשות זאת היא להיפטר משניהם , אז הוא מנסה להרוג את עצמו, והוא לא מת, אבל האיש כן. מילותיו האחרונות בסרט הן "אני אוהב לחשוב שאני ייחודי". זה אומר שהוא סוף סוף השלים עם מי שהוא והוא מרוצה מזה.

ג'יימס לא באמת קיים. כפי שמישהו הזכיר בתגובות, הסרט הזה הוא מאוד סרט מסוג "מועדון קרב", שבו הדמות הראשית מפתחת פיצול אישיות. אם אתה מבחין, בתחילת הסרט הוא לאט לאט מודבק באמצעות אינטראקציה עם אנשים, כולל בית האבות שבו מישהו אומר משהו שהוא לא בסדר בראש או משהו. אינדיקציה ברורה אחת היא שמות הדמויות וסמליותן; סיימון ג'יימס וג'יימס סיימון. כל שם הוא הפוך לחלוטין, בדומה לאישיותם. סיימון ג'יימס מעט ענווה ולא צנוע, ואילו ג'יימס סיימון מאוד חיצוני ובטוח. זה כל העניין של יין-יאנג עם הדמויות.

לגבי הסבר על הסרט או העלילה, אני לא בטוח שאני יכול לעשות את זה. אצטרך לצפות בזה שוב כדי להבין את החלק הזה, פשוט ניסיתי להבין את הדמויות כשצפיתי בו.

הסרט ברור שאינו משתמע לשתי פנים ואף פעם לא באמת נותן לך תשובה מלאה לשאלה האם ג'יימס אמיתי. נראה רב צדדי שהוא לא אמיתי אבל ללא הוכחות חותכות, הנה מה שמצאתי כדי להפוך את העלילה ואת המצב הסופי לפשוטים יותר להבנה.

עלילה

אייזנברג מגלם את סיימון, גבר מבויש ומבודד שאותו מתעלמים מעבודתו, מבוזה על ידי אמו ומתעלם מאשת חלומותיו (Wasikowska). הגעתו של עמית חדש לעבודה, ג'יימס (אותו מגלם גם אייזנברג), משמש להפר את האיזון. ג'יימס הוא גם הכפיל הפיזי המדויק של סיימון וגם ההפך שלו - בטוח, כריזמטי וטוב עם נשים. לאימתו של סיימון, ג'יימס מתחיל לאט להשתלט על חייו.

בהסתכלות כיצד הסרט מבוסס על ספרו של דוסטויבסקי אני חושב שנקודת ההתייחסות הטובה ביותר היא להתחיל בניתוח אופן פירושו של אותו ספר.

המגמה העיקרית במלגה היא שרבים אמרו שגוליאדקין (סיימון) פשוט משתגע, כנראה עם סכיזופרניה. תפיסה זו נתמכת בחלק גדול מהטקסט, במיוחד בהזיות רבות מספור של גוליאדקין.

הוא אומנם מעולם לא אושר בספר, אך ריצ'רד איאודה יכול היה להפוך זאת. בניגוד לפורמטי ה- bost של מועדון הלחימה אינם נותנים רמז מרכזי לכך, ולכן אין דרך פשוטה להחליט, שני המקורות נתנו לצופה / קורא את דעתם שלהם ונתנו להם לקבל את ההחלטה, אם כי הסכמות כלליות היא שהדמות הראשית משתגע ויש לו שני אישים, אני חושב שהעובדה בסרט הדמות נקראת "סיימון ג'יימס" מגבה את הדעה הזו.

בסוף הרומן הדמות הראשית עוברת בסופו של דבר למקלט נפשי, מה שמוביל מאוד לאמונה שג'יימס אינו אמיתי ורק פרי דמיונו של סיימון.

מקור

סרט המבוסס על פיודור דוסטויבסקי הכפול. עלילה דומה אך הגיבורה הראשית היא גוליאדקין.

רבים התמקדו בחיפוש הזהות של גוליאדקין. מבקר אחד כתב כי הרעיון המרכזי של הכפיל הוא כי "'הרצון האנושי בחיפוש אחר חופש ביטוי מוחלט הופך לדחף הרסני.'" [9]

כן הוא אכן קיים אבל הוא סובל מהפרעת אישיות סכיזופרנית עמוקה, כשהוא רואה את עצמו קל כמו שהסבל הזה קיים גם בחיים האמיתיים ויש אנשים שיש להם את זה ונזכרים שהם לא משוגעים המציאות שלהם זה פשוט שונה אז שלך.

@MANI הילדים פשוט בדיכאון והבחור שנראה בדיוק כמוהו הוא כל מה שהוא רוצה להיות. זה משגע אותו, גיא ג'יימס הוא פשוט פסיכופת במקום העבודה שמצא את הקורבן המושלם שכל כך קורה להיראות כמוהו. אבל קצת יותר טוב להסתכל לא להזכיר את האישיות. מראה זה דומה PSYCHOPATH נראה האיש הטוב בעת שימוש בהישגים של אנשים אחרים כאילו שלהם. הוא מכסה את השימוש שלו בטקטיקות על ידי פעולה על פי חולשה שמתן עזרה לו עם תכונות חברתיות היא דרך מושלמת למראה זה כמו פסיכופת להיכנס ילדים ראש וגונבים את עבודותיו החכמות כאילו הן שלו. שימו לב שהוא משתמש בילד בזמן שהוא נראה כדי לעזור לו ואז כשהוא הרגיש לפינה הוא לקח את המסכה שלו. הוא אלים, הוא מבטיח ומניפולטיבי מאוד אלה הם תכונות נפוצות של פסיכופאת. עשה מחקר באינטרנט להבנה טובה יותר של הסרט. וההפרעה לאישים קוראת לפסיכולופתיה.