סוג זה של צילומים מוכר לרוב כ צילום פוקוס עמוק .
מדף הוויקי:
מיקוד עמוק הוא טכניקה צילומית וקולנועית המשתמשת בעומק שדה גדול. עומק השדה הוא טווח המיקוד הקדמי לאחורי בתמונה - כלומר כמה ממנו נראה חד וברור. כתוצאה מכך, במיקוד עמוק החזית, האמצע והרקע נמצאים כולם במוקד. ניתן להשיג זאת באמצעות שימוש בריפרוק מוקד של עדשת המצלמה.
כאשר משתמשים במיקוד עמוק, יוצרי סרטים משלבים אותו לעיתים קרובות עם מרחב עמוק (נקרא גם בימוי עמוק). החלל העמוק הוא חלק ממיז-אן-סצנה, ומציב שחקנים ואביזרים משמעותיים במישורים שונים של התמונה. במאים וצילומי קולנוע משתמשים לעיתים קרובות במרחב העמוק מבלי להשתמש בפוקוס עמוק, להיות בחירה אמנותית או משום שאין להם משאבים ליצור מראה ממוקד עמוק, או שניהם
בקולנוע אורסון וולס וצלם הקולנוע שלו גרג טולנד היה האחראי ביותר לפופולריות של מיקוד עמוק. סרטם Citizen Kane (1941) הוא ספר לימוד של ממש לשימושים אפשריים בטכניקה.
בשנות ה -70, במאים עשו שימוש תכוף בדיופטר המפוקד. עם המצאה זו ניתן היה למקם מישור אחד בחלק אחד של התמונה ומישור אחר במיקוד במחצית השנייה של התמונה. זה היה ועודנו שימושי מאוד לפורמט המסך הרחב האנמורפי, שיש בו עומק שדה רב יותר.
דיופטר מפוצל הוא חצי זכוכית קמורה שמתחברת מול העדשה הראשית של המצלמה כדי לגרום למחצית העדשה לראיית ראייה. העדשה יכולה להתמקד במישור ברקע והדיופטר בחזית. דיופטר מפוצל אינו יוצר מיקוד עמוק אמיתי, אלא רק אשליה של זה. * (נובי מוסיף: זו הסיבה שלעיתים אתה רואה קו דק ומטושטש המפריד בין החזית לרקע) *
נובי מוסיף גם: לעתים רחוקות אתה רואה צילומי פוקוס עמוקים המשמשים בסרטים מודרניים, שכן הופעתה של קולנוע ידני, לצד נטישת 'כללי' הצילום שנקבעו, הובילה לרצון. לסרטים חדשים יותר לייצג את דרך הראייה שלנו. איננו יכולים להתמקד בשני מישורים בו זמנית (אלא אם כן ממרחק רב) ולכן 'מיקוד רדוד' (רקע מטושטש) נפוץ יותר. עם זאת, השימוש בזומבי התרסקות מתגנב לצילומים לאחרונה, וזה משמש כדי למשוך את הצופה מהמקום, שכן זום הוא הדבר היחיד שהעין האנושית לא יכולה לעשות.